הפרפרים והאמנות: יופי שלא צריך להימשך כדי להיות נצחי

פרפרים חיים מעט. חלקם רק כמה ימים. ובכל זאת, בזמן הקצר הזה הם פורשים ריקוד של צבעים, של צורות, של שתיקות מעופפות. נוכחותם, כה חמקמקה וכה נוגעת ללב, היא מטאפורה חיה למה שהאמנות מנסה לעיתים לתפוס: היופי החולף, מה שחומק, מה שלא ניתן לאחוז — אך כן ניתן לזכור.

בהיסטוריה של הציור, הפרפרים מופיעים כסמל לנשמה, לשינוי, לחופש. אודילון רדון נתן להם לרחף בעולמות של חלום. ואן גוך, גם אם לא צייר אותם תמיד באופן ישיר, השאיר את משיחות המכחול שלו מרקדות בפרחים שיכלו לארח אותם. דמיאן הירסט הקפיא אותם בתוך שרף, כדי שלא יוכלו עוד להימלט. ועוד רבים נתנו להם לעוף על פני הקנבס, כמו זיכרונות, תקוות או פרידות.

פרפר לא צריך לחיות מאה שנה כדי להשאיר חותם. די ברגע אחד של תעופה כדי שמישהו יביט בו ויתרגש. כך גם יצירת אמנות. היא לא צריכה להיות נצחית, לא מושלמת, ולא מוכרת כדי להיות בעלת משמעות. די בכך שבשבריר שנייה היא נוגעת במישהו.

בעולם שמעריך את מה שמתמשך, את מה שמייצר, את מה שאפשר לאגור — הפרפרים והאמנות מציעים היגיון אחר: של הרגע היפה. של המחווה. של הצבע שלא מבקש בעלות, אלא פשוט להיראות.

אולי בגלל זה אנחנו ממשיכים לצייר פרפרים. כדי שגם כשלא יהיו — ימשיכו לרחף בזיכרון שלנו.

ג'סיקה שרון

יהלי אהרון כיתה 'ה

אליסיה מרגוליס-קבוצת גיל הזהב

אורה אביגלי- קבוצת גיל הזהב

עמליה- קבוצת גיל הזהב